חיפוש
  • Inbar S

חופש בין כתלים


בשנה האחרונה, פעם בשבוע אני מגיעה לשערי כלא כרמל, שנמצא במורדות הר הכרמל, לא רחוק מהים, למפגשי מדיטציה עם קבוצה קטנה של אסירים. 

מפקידה את הפלפון ואת תעודת הזהות בכניסה, עוברת את הבידוק הבטחוני ועונה לשומר המתחלף על השאלה הקבועה- מה זו הקערה שנמצאת אצלי בתיק: קערה טיבטית, למדיטציה... חלק מהם כבר מכירים ומהנהנים בחיוך. כשאני נכנסת למחלקת החינוך- האסירים, בחליפותיהם הכתומות, לפעמים כבר מחכים לי שם, מעשנים סיגריה אחרונה לפני הכניסה לכיתה. לפעמים אני ממתינה להם שיגיעו, לאחר האיסוף מן האגפים. אנחנו מתישבים במעגל בכיתת לימוד קטנה, עם כיסאות פלסטיק ולוח מחיק, (חלק מהאסירים לומדים כאן קרוא וכתוב בבקרים, אחרים עובדים במפעל). ביחד אנחנו צוללים לזמן ומקום שיש בהם חוקיות אחרת, שונה כל כך מזו שבכלא. קבוצת האסירים- חלק עולים מרוסיה, חלק ערבים, עדות המזרח- כולם מכורים בעבר או בהווה, כולם ממעמדות סוציו-אקונומיים מוחלשים, מן הסתם.  אין לי מושג מה הם עברו בחיים. אין לי מושג על מה הם יושבים וכמה פעמים כבר היו בכלא. גם הם לא יודעים עלי אף פרט ביוגרפי, ואני לא מספרת. מפגש אנושי: אישי אבל אנונימי.  מה הסיכוי שהייתי פוגשת את האנשים האלה מחוץ לכתלי הכלא? מה הסיכוי שמישהו מהם היה מתנסה בתרגול מדיטציה? למפגשים אין סדר קבוע. אבל תמיד תהיה שם ישיבת מדיטציה מונחית, ותמיד יהיה שם שיתוף במילים. המדיטציות קצרות- לא תמיד פשוט להם, כל אחד וסיבותיו, לעצום עיניים ולהפנות את הקשב פנימה. אבל מפעם לפעם מתחולל איזה קסם, והשקט מורגש באוויר. 13 גברים גדולים, קשוחים, יושבים בדממה, נושמים, מרפים, מניחים יד על הלב לפעמים. ברגעים האלה נדמה לי כאילו מרחבי הים, הקרובים כל כך ורחוקים מאוד, חודרים ומחלחלים אל החדר, ואפשר להרגיש את הרוח ולטעום את המליחות- טעם של חופש. חופש פנימי, שאותו אנחנו מחפשים. אבל אני לא רוצה ליפול לקלישאות. לעיתים קרובות מילים כמו חופש או שקט הן רק כותרות יפות ורחוקות, ועלינו להיות עם מה שיש באותו רגע: עייפות מהיום הארוך, תסכול מהתנאים בכלא, דאגות למשפחה שבחוץ.  אני מקשיבה. מנסה לתת מקום. להעביר את המסר שהכל בסדר, שמותר להרגיש הכל. אולי בניגוד להרבה אחרים- אני לא שופטת. לשמחתי, התפקיד שלי הוא לא לעשות צדק, אלא רק להקל במעט את הסבל. או לפחות לנסות.  לפתוח מרחב של מותר. מרחב שבו כל אחד הוא גם קצת ילד, שבו לכל אחד יש לב טוב ותמים, שבו כל אחד מכיר מקרוב את רפרטואר התחושות, הרגשות והמחשבות האנושיים.  לפעמים עולה זיכרון מתוק. דמות אהובה. אנשים נזכרים במשאבים שיש להם. בכוחות נפש.  מישהו מדבר על אמונה שמחזיקה אותו, אחר על משפחה.

תמיד נוכחת במפגש גם מדיטציה של איכויות הלב, אליהן למדתי כי חברי הקבוצה מתחברים במיוחד. נושאים כמו הוקרת תודה, נדיבות, חמלה וחמלה עצמית, היכולת לסלוח, להתיידד עם החיים שלי כפי שהם. יש לאסירים לא מעט מה לומר ולשתף בנושאים אלה, המעסיקים אותם מאוד, ועכשיו בכלא, יש להם גם הרבה זמן לחשוב, לעשות חשבון נפש, כמו שהם אומרים. בסוף הפגישה אנחנו מסדרים את הכיתה מחדש- והם מודים לי בדרך החוצה. כששמעו שאני מגיעה בהתנדבות- לא ידעו את נפשם מהתרגשות והוקרת תודה. אני מלווה אותם במבטי חוזרים לאגף, וצועדת לכיוון שער היציאה, אל העולם שבחוץ... עד השבוע הבא.

6 צפיות

Follow us