לנהל את המנהלת הפנימית

הצורך בשליטה, המשאלה לנהל את היום-יום שלנו ואת חיינו באופן אידיאלי, הפחד מכישלון, מהחמצה, ממנוחה... על כל אלה בשיחה הבאה:

ויליאם ג'ימס הגדיר את הסבל של החברה המודרנית כבר לפני 150 שנה, כ: "התרוצצות במעגלים אינסופיים, תוך חוויה מתמדת שיש משהו אחר לעשות, חשוב יותר ממה שקורה עכשיו".

אז מה בעצם השתנה?

נושא השיחה היום הוא על המצב הזה, של עשייה כרונית, המלווה בתחושה שעלינו להיות בשליטה על כל תחומי חיינו, מאחר ובכל רגע משהו עלול להשתבש. במצב זה גם כשאנחנו עסוקים בפעילות כלשהו, אנחנו ממהרים להשלים אותה בכדי להתפנות לדבר הבא ב To do list הלא נגמרת.

כיצורים חיים, קיים בתוך כל אחד מאתנו "המוח ההישרדותי", המתוכנת לעשייה אקטיבית, מוכוונת מטרה, שתסייע לנו להימנע מסכנה או להתקדם לעבר מטרתנו. לעיתים קרובות (ובעיקר כשלא מדובר במצבי חירום), החלק ההישרדותי משתף פעולה עם המיינד החושב והמנתח בכדי לפתור בעיות, לנתח מה חסר, מה לא עובד, לתקן, לעדכן וכו'.

כמובן שלפעמים העשייה נחוצה, ויש חשיבות לפעולה אקטיבית שתקדם אותנו בעולם, ותעזור לנו להגיע לאן שאנחנו רוצים. אבל לתת ל"פותר הבעיות" הקטן שבתוכנו לחלוש על היומיום שלנו, זה לא בדיוק המתכון לחיים עשירים ומלאי נוכחות.

אם נכלה את כל זמננו כשאנו לכודים במנגנון ההישרדותי, מנסים לתמרן את הסביבה שלנו, אם זו "המשרה המלאה" שלנו, או הטבע השני שלנו- אז יש משהו שאנחנו מפספסים.

דונה ג'ני אמרה פעם: "אנחנו ככ עסוקים בשליטה על חיינו, שאנחנו מפספסים את המסתורין הגדול שאנחנו חלק ממנו".

רפלקציה אישית:

אם מתאים לכם עצמו עיניים, וחשבו כמה רגעים מתוך היום שעבר עליכם הייתם עסוקים בלתכנן, לתקן, לשלוט. וכמה רגעים עברו באיכות של Being, רגעי אי עשייה, שהייה פשוטה ברגע ההווה, הכרה בפלא הקיום.

האם יש לנו את האפשרות לעשות מדי פעם את המעבר מDoing לBeing. להגיד לעצמנו: "אני לא במצב הישרדותי כרגע. אני לא צריך להגן ולשמור על עצמי, אני יכולה להרפות".

אפשר גם לעבוד עם המשפטים:

"אם אין כרגע שום דבר לעשות, מה נוכח? מי אני? מהי חווית העצמי שלי?"

"אם אין שום בעיה לפתור- מה יש פה?".

לעיתים כשאנחנו שומעים את המשפטים האלה, פתאום יש חוויה של יותר מרחב, מסתורין, חיות. לרגע אחד הטראנס של העשייה והניהול העצמי פוסק, ואפשר פשוט להיות.

בפראפרזה על הביטוי: FOMO(Fear of missing out), הפחד הכי גדול שלי הוא שאבלה את חיי, וגם את רגע מותי, בנסיון לשלוט, לעצב, לתחזק, וכתוצאה מכך אפספס רגעים יקרים ולא אחווה את החיים כפי שהם.

ואנחנו אכן עלולים להחמיץ את חיינו מבלי לשים לב, כשאנחנו שבויים בטראנס של העשייה.

בראשית ההתפתחות שלנו כבעלי חיים ובני אדם, החוויה המרכזית שלנו היתה הישרדותית והיינו מנותבים בעיקר על ידי המערכת הלימבית- ההישרדותית. בכדי להגן על עצמנו היינו צריכים לחיות ברמת חרדה גבוהה ולפתור בעיות מהר. מי שהיה מעשי יותר ויעיל יותר- שרד.

המודעות עצמה היתה מצומצמת יחסית, מודעות של פתרון בעיות: אולי אפשר לדמות אותה למודעות שלנו כשיש לנו תקלה באוטו ואנחנו מחפשים מוסך בזמן הנהיגה, או כשמישהו לידנו זקוק לטיפול רפואי ואנחנו פועלים במהירות, או כשמתחילה סופה ואנחנו ממהרים להגיע למחסה. המודעות המופעלת היא צרה, נקודתית ומפוקסת על מה שהיא צריכה באותו רגע. זה מה שקורה כשכפתור הסטרס מופעל- אנחנו מותנים לעשייה בכדי לפתור את הבעיה.

ככל שהמין האנושי התפתח- התפתח גם חלק נוסף של המוח- המוח הקדמי, המאפשר לנו לנתח דברים, לראות אותם באופן רחב יותר, מתוך פרספקטיבה, לעשות רפלקציה על עצמנו ועל המציאות, וגם להיות במצבי תודעה של מה שאנחנו מכנים "מיינדפולנס" או "חמלה"- טווח המודעות שלנו נעשה בעל פוטנציאל להיות פתוח, רחב וער לכל מה שמתרחש.

אמנם המוח ההישרדותי עדיין פעיל בתוכינו, אבל יש לנו יכולת גבוהה יותר לווסת אותו ולנהל אותו. יש אפשרות ליותר גמישות- הבנה מתי הסיטואציה מחייבת פוקוס צר ומוכוון מטרה, ומתי אנחנו יכולים להרפות, להקשיב למה שקורה סביבנו, מבלי לשלוט או לנהל.

כשהחלק ההישרדותי דומיננטי- חוויית העצמי כמו מתכווצת- הכל נהיה מאוד מוגבל וצר.

המיתוס שמייצג את המצב הזה הוא המיתוס של סיזיפוס, שנידון על ידי האלים לגלגל את הסלע במעלה המדרון לנצח.

זה יכול להיות משל לחוויית חיינו: הסלע תמיד מתגלגל בחזרה- זה אף פעם לא מספיק. תמיד יש עוד משהו לעשות. גם ברמה הפסיכולוגית המאמץ לעולם לא נגמר: הנסיון להוכיח את עצמנו... הצורך לשלוט באחרים... הקונפליקטים שיש לפתור...

תמיד דוחפים את הסלע, לכודים בנסיון לשנות ולתקן את המציאות כך שתהיה אחרת.

לאנשים שונים יש אסטרטגיות שונות לשפר או לתקן את המציאות: יש מי שמנסים להעמיד פני מושלמים, יש מי שמנסים לתמרן אנשים אחרים כך שיהיו תלויים בהם, או שייענו לצרכיהם, יש מי שפיתחו הרגל לשפוט ולהאשים- את עצמם או אחרים.

האסטרטגיות האלה מתקיימות גם בעולם הרוחני, למשל במדיטציה- כשאנחנו מתאמצים יותר מדי.

יש סיפור זן על נזיר צעיר שבא אל הזן מסטר ואמר לו:

"אני ממש רוצה לזכות בהארה, כמה זמן זה יקח לי?"

"10 שנים", ענה לו המורה.

לשמע תשובה מאכזבת זו שאל הצעיר: "ומה אם אתרגל חזק פי שניים?!".

הרהר המסטר קלות ואז ענה לו: "במקרה הזה יקח לך 20 שנה..."

הסיפור הזה מבקר בהומור את הנטייה שלנו להשתוקק למשהו אחר, את התחושה שמה שיש אף פעם לא מספיק.

לפעמים, כשאנחנו נוקטים באסטרטגיות האלה, אנו זוכים בהצלחה חלקית- למשל- מצליחים להרשים מישהו לזמן מה. אבל אז צריכים להצדיק את ההצלחה, או להגביר את הקצב, או לשפר עוד את ההישגים.

האמת היא, שאנחנו לא אוהבים את עצמנו כשאנחנו דוחפים את הסלע. יש איזו שנאה עצמית שעולה בתוכנו כשאנחנו מנסים לשלוט.

ואז אנחנו נלכדים במעגל שנובע מאיזושהי חוויית חוסר החוסר- נע אל המאמץ לפצות את עצמנו על החוסר, ורק מוביל להגדלת החוסר. (למשל באכילה רגשית, הנובעת מתוך חוויה של חוסר אהבה, ומובילה לתחושת אשמה ושנאה עצמית וכן הלאה...)

אז מה בעצם סיזיפוס יכול לעשות?

מה אנחנו יכולים לעשות? כשאנחנו מוצאים את עצמנו בטראנס של הנסיון הנואש לשלוט בחיינו??

אם יש מספיק ערות, מספיק אפשרות להתבונן על המצב ולזהות שאנחנו לכודים, ולרגע אחד- לעצור. מה שנקרא בתרבויות ההתמרה- "האמנות המקודשת של העצירה".

ברגעי אי העשייה האלה נפתח מרחב שמאפשר לאיזו תבונת לב להגיע, לאיזו נוכחות. ואז אולי אפשר להתוודע אל אפשרות אחרת. אבל לפני זה חייבים לרגע לעצור את האוטומט.

זה הלימוד העמוק והמהפכני של המיינדפולנס.

ברובד מסוים אנחנו מכורים לשליטה, המונעת על ידי החרדה של המוח ההישרדותי. אבל מתחת לפני השטח תמיד קיימת איזו אינטליגנציה שיכולה להנחות אותנו לחקור ולהתנסות, לשחרר לכמה רגעים את השליטה. יש באפשרותנו לעצור, להרפות. ובמהלך העצירה הזו- אפשר לחוש, להקשיב, להיפתח.

בחיי היומיום יש לא מעט דברים שאנחנו יכולים לתכנן ולשלוט בהם. אבל בעניינים הגדולים באמת: תהליך ההזדקנות, בריאות, אירועי חיים של היקרים לנו, האופן שבו אהובינו מתנהגים, אפילו הרגשות ומצבי הרוח שלנו עצמנו, לא תמיד יש לנו בחירה.

עלינו ללמוד מתי זה נבון להוריד את הידיים מההגה. זו הדרך היחידה בה אנחנו נפתחים לאינטליגנציה עמוקה יותר, ולחיים חופשיים.

אז בפעם הבאה שנפגוש את החלק הנאחז, השולט, המחזיק שבתוכנו, איך נתייחס אליו? באיזו גישה ננקוט?

אחד הסודות שחשוב לדעת הוא שאי אפשר לנהל את המנהל... לא משנה אילו אסטרטגיות, דפוסים או מנגנונים פיתחת כדי לחוות שליטה, ולא משנה כמה אתה מעוניין להיפטר מהם, אתה לא יכול להעלים אותם במאבק, התנגדות או נסיון לשלוט בהם עצמם...

אפשר רק להתבונן בחלק הזה שבתוכנו, להיות עדים סקרנים, מתעניינים. ההתעניינות נטולת השיפוט היא זו שיוצרת אטמוספירה לשינוי.

דוגמה מתוך הסרט "הלוחש לסוסים", המתאר סוס פראי שעבר טראומה ונחשב לבלתי ניתן לאילוף. אולי ניתן להתייחס אל הסוס כאל המערכת הלימבית-הישרדותית שלנו- חרדתית, הגנתית/תוקפנית, העשויה פתאום לדהור או להשתולל.

בסצינה מסוימת בסרט, טריגר כלשהו עורר את הסוס והוא התחיל להשתולל ולברוח. המאמן (הלוחש לסוסים) לא רדף אחריו או ניסה לעצור אותו.

במקום זה הוא נע ברוגע לעברו ועצר במרחק לא מאיים (כמו העד המתבונן במדיטציה) וניסה להבין מה הצורך של הסוס כרגע, למה הוא זקוק. הוא חיכה עד שהסוס היה מוכן לחזור לקשר. אט אט הם התקרבו אחד לשני עד שהסוס כופף ראשו (סימן לאמון), והמאמן הוביל אותו בחזרה לאורווה.

בדרך עבודה זו הוא אינו מנסה לאלף את הסוס, אלא יוצר אתו מערכת יחסים.

זוהי מערכת היחסים שנוכל לפתח עם החלק הדחוי שבתוכנו. כי שאנחנו מחפשים שליטה או ביטחון, זה עשוי לספר לנו על צורך בתוכנו שלא הסכמנו לפגוש- טראומה, פצע פתוח שמבקש את תשומת ליבנו.

שמבקש סבלנות, נוכחות, אכפתיות.

דוגמה מתוך החיים שלי:

כשהייתי תלמידת קולג' הלכתי לפסיכואנליזה בעקבות תקופה של דיכאון וחרדה. במהלך הטיפול הבנתי שאני תמיד מתאמצת יותר מדי, דוחפת כדי שמשהו יקרה או מנסה לפתור בעיה כלשהי.

הבנתי גם שהמטרה של כל המאמץ הזה היא להוכיח את עצמי. להוכיח לעצמי ולסביבה שאני בסדר.

והתובנה האחרונה שהגיעה, היא שמתחת לצורך להוכיח, קיים חוסר ביטחון. מתחת לכל המאבקים וההגנות- אני בעצם לא מרגישה שווה או ראויה לאהבה.

וככל שניסיתי, כך הרגשתי רע יותר לגבי עצמי.

כשסיימתי קולג' עברתי לגור באשראם של יוגה, והבאתי אתי את כל האמביציה וההשתוקקות אל העולם הרוחני- בהחלטה שאני אהיה היוגית הכי טובה והמורה הכי טובה ליוגה.

הייתי תחרותית, מאחר וניסיתי, כאמור, לפצות על תחושת Wrongness פנימית שליוותה אותי.

יום אחד, בקבוצה שהיתה לנו, התוודיתי על מה שקורה בתוכי. על כך שאולי בחוץ אני נראית נעימה ומנומסת, אבל בפנים אני תחרותית, משווה, אגואיסטית.

אני לא זוכרת מה היו התגובות בקבוצה, אבל כשחזרתי לחדר שלי ועיבדתי את השיחה, פשוט ישבתי עם התחושה הגופנית, עם החוויה הרגשית, כמו אותו מאמן סוסים שהמתין בסבלנות לסוס המשתולל, ואז ראיתי, או התחברתי, אל החלק בתוכי שהרגיש לא ראוי.

משהו בי התרכך ונעשה נוכח יותר ויכולתי להיווכח איך כל הדרכים בהן ניסיתי לתמרן את הדברים ולשלוט בעולם, נבעו פשוט מתוך הצורך שלי לחוש אהובה. וכשראיתי זאת בבהירות- הצעתי לעצמי אהבה, וזה הרגיע מעט את תחושת החוסר.

ברגעים האלה, בהם חשתי רכות כלפי "המנהלת הפנימית", משהו בי נפתח, והייתי פחות מזוהה אתה, או עם הצורך להשיג ולהרשים. טעמתי את הטעם של מי אני באמת, מעבר לאני המחזיקה, ההישגית.

אם נוכל לעצור ולהחזיק את המרחב עבור כל החלקים בתוכנו: הפחד, רגשי הנחיתות, הצורך לשלוט, או לרצות, או להיות מושלמים... אם נדע לחבק את כל אלה, נוכל גם לחוות את העצמי שמעבר להם.

רפלקציה:

שבו ותנו לגוף להרפות, קחו כמה נשימות עמוקות.

סרקו את התחומים בחייכם: האם יש מקומות בהם אתם מחזיקים, מתקשים להרפות?

אולי במערכת יחסים, אולי בעבודה, אולי בתחומים בהם יש לכם קושי מסוים. זהו את החוויה הפנימית הזו- שיש בעיה שחייבים לפתור, שאי אפשר אף פעם לעצור, שזה אף פעם לא נגמר, שאין אפשרות להרפות או לנוח.

זהו סיטואציה אחת כזו, בה אתם לכודים בתגובתיות ודמיינו עצירה. שימו לב למה מתרחש, מה עולה- אולי תזהו תוקפנות, שיפוט, מאבק, הגנתיות, נסיון להוכיח. התבוננו בהכל בשקט, בסקרנות, בעניין.

אולי תשפטו את מה שאתם מגלים, אולי תחושו שאתם לא אוהבים את עצמכם כך.

העמיקו את ההתבוננות ונסו להתחבר למה שמתחת: איזה צורך נמצא שם, מה החוסר, הפצע?

אם אנחנו לכודים בשליטת יתר- יש שם תמיד צורך לא מסופק.

התבוננו מתוך ליבכם, מתוך המקום הכי פתוח שלכם, אל עבר המקום התקוע, המפוחד.

האם תוכלו לשלוח אהבה אל החלק הזה? או להניח יד על הלב ולאמר בלבכם: "אני פה אתך, את אהובה". אפילו רק הכוונה לפגוש את החלק הדחוי שבפנים, כבר יכולה לרכך משהו.

חושו את האיכות של ההוויה הפתוחה, את טווח המודעות מתרחב.

ואז אפשר לשאול: "אם הכל בסדר איתי, מי אני?"

חשבו על המילה "Human being"- מה זה אומר לי כרגע?

המנהל אף פעם לא אוהב את עצמו, אבל אם נפתח את המודעות ונעשה את המעבר משליטה להוויה, נפתח גם פתח לאהבה.

ולסיום, ציטוט של מרי אוליבר:

"כשאני בין העצים, הדבורים והפרפרים,

אני מתמלאת בשמחה.

אני כמעט יכולה להגיד שהם מצילים אותי

מאחר ולרוב אני כה רחוקה מעצמי,

מהאפשרות ללכת לאט, לכרוע ברך.

מסביבי העצים מנועעים את עליהם ולוחשים לי: "הישארי"

האור מאיר את ענפיהם. "זה פשוט,

גם את הגעת לעולם בדיוק בשביל זה,

בשביל לנוע בקלות, להתמלא באור ולזרוח"