על גוף ונפש, מודע ולא מודע: בין רתיעה לכמיהה

הטיפול הפסיכודינמי:

הגדרת הטיפול הפסיכודינמי הינה מגוונת כמספר מגדיריה ולרוב מתוארת על דרך השלילה, בכדי להבחינה מן הטכניקה הפסיכואנליטית הקלאסית (Summers, 2010). בכל זאת קיים מכנה משותף בכל ההגדרות, המורכב מגורמים כמו: מפגשים תדירים של שיחה, עניין בחוויות מוקדמות כמעצבות את אישיות המטופל, חתירה למודעות המטופל לרגשותיו והבנתו את עצמו דרך התערבויות שונות של המטפל ותשומת לב ליחסים הנרקמים בין המטפל למטופל כמייצגים יחסים מוקדמים בחיי המטופל.

קלנר (2009) מכלילה בגישה הפסיכודינמית את ההכרה בכך שתהליכים וגורמים לא מודעים (קונפליקטים, פנטזיות ודחפים) משפיעים במידה מכרעת על ההתנהגות האנושית, הכרה בכך שתובנה לגורמים אלו ועיבודם הם אלמנטים מרפאים, העדפה לאסוציאציות חופשיות כעיקרון מנחה ושימוש בפירושים, לצד אחזקה והכלה.

הקשר בין מודע ללא-מודע בטיפול הפסיכודינמי:

פרויד (מיטשל ובלאק, 2006) החל את דרכו כרופא ומהפנט, אך בהדרגה נטש את ההיפנוזה, בעקבות הכרתו ההולכת וגוברת בכך שהאלמנט המהותי ביותר בהסרת הסימפטומים הינו הפיכת חומר נפשי לא-מודע לנגיש למודעות. מתוך עבודתו הקלינית הוא החל לפתח מודל טופוגרפי, על פיו הנפש מורכבת משלושה תחומים נפרדים: הלא-מודע, המכיל רגשות ורעיונות פסולים ומאיימים, הסמוך-למודע, המכיל רגשות ורעיונות מקובלים שיכולים להפוך נגישים למודעות, והמודע, המכיל רעיונות ורגשות מודעים.

כתוצאה מהבנה זו החל פרויד לפתח שיטה שנועדה לסלול גישה אל הלא-מודע, תוך כדי שמירת המטופל במצב של ערות מודעת. (מיטשל ובלאק, 2006). כלומר- לא עוד נטרול ההגנות על ידי היפנוזה, אלא תהליך טיפולי המתבסס על שיחה: התרפיה בדיבור.

שיטה זו התבססה על עקרון מנחה הידוע בשם 'אסוציאציות חופשיות'. בעיקרון זה המטפל מנחה את המטופל לשכב על הספה, כך שאינו רואה את המטפל (סיטואציה המעודדת הלך רוח חולמני הנע בין ערות להיפנוזה) ולומר כל אשר עולה בדעתו בלי עריכה או סלקציה. במקביל להעלאת האסוציאציות של המטופל, על האנליטיקאי להקשיב "בתשומת לב מרחפת ואחידה... כך שהלא-מודע שלו יופנה לעבר הלא-מודע של המטופל כמעין איבר קולט" (פרויד, 2002, עמ' 95). בסופו של דבר על האנליטיקאי לעבד את החומר הנאסף ולהשתמש בו בפירוש שיקדם מודעות ותובנה (קלנר, 2009).

אחד מהנושאים המוערכים ביותר על ידי פרויד כנתיב ללא מודע, היה החלום ופירושו, שהוגדר על ידיו כדרך המלך להכרת הלא-מודע בחיי הנפש (פרויד, 2007). אמירה זו יוצאת מתוך הנחה כי בעת השינה כוחן של ההגנות נחלש וכך עולים התכנים המודחקים אל פני השטח ובאים לידי ביטוי, גם אם באופן מוסווה ומוצפן, בחלום. מתוך הכרתו זו של פרויד, פותחו במשך השנים טכניקות שונות לפירוש חלומות. (קלנר, 2009).

תלמידו של פרויד, קרל גוסטב יונג, הרחיב את מושג ה'לא-מודע' על ידי הגדרת חלק נוסף בנפש, המתקיים בעומקים שהינם מעבר ללא-מודע האינדיבידואלי: הלא-מודע הקולקטיבי. חלק זה מכיל את יסודותיה של ההיסטוריה האנושית-תרבותית, דימויים קדומים ומוטיבים מיתולוגיים, המהווים את בסיס ההוויה האנושית (יונג, 1989). פרויד, כאמור, היה סבור כי האסוציאציות החופשיות ופירוש החלום הן הטכניקה הטובה ביותר לסלול גישה אל הלא-מודע. לעומתו, יונג, שנעשה מעוניין יותר ויותר בלא-מודע הקולקטיבי, גילה דרכים נוספות להיכרות עמו, וביניהן טכניקה משלו לניתוח חלומות, עבודה עם מיתולוגיות ואגדות, המכילות בתוכן תכנים וסמלים מהלא-מודע הקולקטיבי ועבודה דרך היצירה האמנותית.

יונג פיתח את שיטת 'הדמיון הפעיל' (חודורוב, 1994), בה המטופל מוזמן להיפתח אל הלא-מודע דרך משחק, יצירה או עיבוד של חלום, ללא פיקוח וסלקציה על החומרים שעולים. בשלב השני מתבצעות חקירה והתבוננות משותפת של המטפל והמטופל על התכנים שעלו, תוך ניסיון להבין את משמעותם ולחברם לחיים האקטואליים. יונג תיאר את תהליך הריפוי של הנפש כנע בין ההכרח להסתר בחשיכה לבין ההכרח להסתכלות מודעת שמוציאה לאור. ללא האינטגרציה בין מודע ולא-מודע, לא יתרחש תהליך ריפוי שלם.

דונלד ויניקוט (מיטשל ובלאק, 2006) פיתח את מושג 'מרחב הביניים', תחום מוגן המהווה גשר בין סובייקטיביות ואובייקטיביות, מציאות ודמיון, פנים וחוץ. מרחב זה אמור להתאפשר לילד בעת התפתחותו כתנאי לבריאות נפשית, ובהקבלה- המטפל אמור לספקו למטופל באנליזה. הריפוי, לדעת ויניקוט, אינו מגיע מהבנת התכנים הלא-מודעים על ידי פרשנות, כפי שגרסו פרויד וממשיכיו, אלא מתוך התפתחות היכולת לשהות במרחב המעבר העמום שבין העצמי לאחר, בין משחק ומציאות, בין מודע ללא-מודע.

גישה זו, המבכרת את החוויה על פני התובנה, התרחבה והתפתחה עוד יותר במחצית השנייה של המאה ה-20. מיטשל (2003) כותב כי בעוד פרויד שאף לבהירות, להסבר ולתובנה, מדגישים המחברים האנליטיים העכשוויים את העמימות, ההעשרה והמשמעות. המטרה אינה הבנה צלולה, אלא היכולת לייצר התנסות שנחווית כאמיתית, חשובה, אישית וייחודית.

התיחסויות לגוף בטיפול הפסיכודינמי:

"לעיתים קרובות הידיים יודעות לפתור את הבעיה שעמה האינטלקט נאבק לשווא" (Jung, 1976, עמ' 294).

נהוג לחשוב כי הפסיכואנליזה הינה תחום העוסק בחקירת מבנים ותהליכים נפשיים בלבד. אם יש התייחסות לגוף, הרי שלרוב מדובר באזורים הארוגניים, ובהקשר של מין, עיכול והפרשות. שחר לוי (2005) טוענת כי היבט משמעותי ביותר של הגוף- מערכת השלד, למרות חשיבותה העצומה בשנות החיים המוקדמות ולמרות תפקידה המכריע בהתפתחות תחושת העצמי- כמעט אינו זוכה להיכלל בשיח הפסיכולוגי.

בכל זאת, כשמתחילים לחקור את הנושא, ניתן להבחין כי מראשית דרכה התמודדה הפסיכואנליזה עם שאלת הגוף והנפש, ותאורטיקנים שונים עסקו בקשרים ביניהם בתאוריה ובפרקטיקה הקלינית.

פרויד, כאמור, החל את דרכו כרופא והיפנותרפיסט, המטפל בסימפטומים גופניים. דרך עבודתו התגלה לו הקשר בין סימפטומים אלה ובין תכנים רגשיים מודחקים, ובעקבות גילוי זה הוא פיתח מודל לריפוי נפשי המבוסס על אלמנטים גופניים כמו אנרגיה, דחפים והתפתחות מינית. עבורו האימפולס היצרי היה מושג גבולי בין הפיסי לנפשי- חומר המצטבר ברקמות גופניות מחוץ לנפש, המחוללות מתח נפשי ודורשות מהנפש לפעול (מיטשל ובלאק, 2006).

עם זאת, מידת החשיבות שייחס פרויד לגוף אינה אחידה. אמנם היה זה הוא שכתב כי האגו הוא קודם כל גופני (פרויד, 1988), אך למרות הבנתו זו, הוא פיתח טכניקה המבוססת על מילים ומתייחסת לתופעות נפשיות בלבד. מקדוגל (1998) טוענת כי העובדה שפרויד הגביל את התחום הפסיכו-אנליטי לנפש, ובעיקר למערכת הייצוגית המעוגנת בשפה, מפתיעה, ביחס לעובדה שהוא השתית את כל תיאוריית המנגנונים שלו על הטריטוריה הביולוגית. אלמנטים נוספים המנטרלים את הקשר עם הגוף בטכניקה הפרוידיאנית הינם השכבת המטופל על הספה כשהוא אינו רואה את המטפל, היושב מאחוריו ורואה אותו באופן חלקי. בנוסף, השלב ההתפתחותי שפרויד התמקד בו הוא השלב האדיפלי, שלב שבו מתפתחת כבר יכולת ההסמלה ובלעדיות האני הגופני-תחושתי הולכת ומתפוגגת. Looker (1998) טוענת כי כאשר פרויד הסיר את ידו ממצח המטופלת והזמינה לאסוציאציות חופשיות, הוא חיזק את נפשה, אך נטש את גופה החווה, הזוכר והנושא משמעויות.

שני תלמידים מרכזיים של פרויד, שערערו על חלק מההיבטים בגישתו של פרויד, עסקו בקשר גוף-נפש בעבודתם וכתיבתם:

וילהלם רייך, פסיכואנליטיקאי שנחשב לאבי חלק גדול משיטות עבודה עם הגוף ובמיוחד האנליזה הביו-אנרגטית (פדרמן, 2001), הזיז את כיסא המטפל ועבר לשבת מול המטופל ולהתייחס לגופו. הוא האמין כי הגוף הינו מערכת אנרגטית המקיימת תהליך בארבעה שלבים: מתח, טעינה, שחרור ופריקה, וכי הרגש המודחק מאוחסן בגוף כמתח שרירי, ונחסם למודעות דרך מנגנון הגנה שרייך הגדיר כ'שריון גופני'. בכדי להגיע לחומר המודחק הוא פיתח שיטה אנליטית המבוססת על עקיפת ההגנות הגופניות דרך תרגילי תנועה שפיתח לחלקי גוף 'חסומים' בכדי לאפשר זרימה חופשית של ביטוי רגשי.

קארל גוסטב יונג ראה בגוף ובנפש היבטים שונים של דבר אחד. ב1916 כתב מאמר שהוכר רק ב1957 (פדרמן, 2001), ובו טען כי תנועת גוף הבעתית היא אחת הדרכים לתת ביטוי ללא-מודע, ועל כן מקור לריפוי. כרופא פסיכיאטר רתקו אותו תנועותיהם המסתוריות והתמידיות של מטופליו הרגרסיביים. אחת המטופלות היתה אילמת במשך שנים רבות. באחד המפגשים עמה יונג עצם את עיניו וחזר על התנועות הרפיטטיביות שבצעה בידיה ובראשה, על מנת לנסות לחוש מה שאולי היא חשה. הוא ביטא בקול את המילים הראשונות שעלו במוחו. תגובתה של האישה היתה במילים: 'כיצד ידעת?'. כתוצאה מכך יונג החל להסתמך בעבודתו על משמעותה הסמלית של התופעה המוטורית הלא מודעת, בכדי להבין מטופלים ולתקשר עמם. (חודורוב, 1994).

אחד התאורטיקנים המשפיעים ביותר על הפניית הקשב לגוף בעולם הפסיכואנליטי הוא דונלד ויניקוט, שהתעניינותו ביחסי אם-תינוק בינקות המוקדמת, יחסים המאופיינים בתחושתיות פרה-ורבלית, הובילה אותו לעסוק בקשרים שבין גוף ונפש. (מיטשל ובלאק, 2006). כמה ממונחי היסוד הנפשיים שטבע ויניקוט מתבססים על מושגים גופניים במהותם כמו: אחזקה, הכלה, הזנה. אצל ויניקוט (2009) הסיטואציה האנליטית מתבססת פחות על מילים ופירושים, ויותר על אופני הוויה ומצבי נוכחות. הוא מתאר תהליך רגרסיבי עם מטופלת שהגיעה למצב שבו אין כל תפקוד מנטלי:

"היה צורך בשלב זמני שבו נשימות גופה היו הכל. בדרך זו הפכה המטופלת להיות מסוגלת לקבל את מצב האי-ידיעה, מפני שאני החזקתי אותה ושמרתי על ההמשכיות באמצעות נשימותיי שלי, בזמן שהיא הרפתה את אחיזתה... מה שאפשר לי למלא את חלקי היה, שיכולתי לראות ולשמוע את בטנה כשנשמה, וכך ידעתי שהיא חיה" (עמ' 88).

מסעוד חאן (Khan, 1974), שהושפע רבות מויניקוט, מביע תמיהה על התעלמות הזרם המרכזי בפסיכואנליזה מהנוכחות הפיסית בסיטואציה האנליטית: "המשמעות הצורנית של הנוכחות הגופנית של המטופל עוד ממתינה לניסוח הדקדוק והסמנטיקה שלה. אבל אל לה לנבערות שלנו להטעות אותנו לחשוב כי היא אינה קיימת או בלתי-חשובה" (עמ' 31). באותו מאמר הוא כותב כי בכתיבה הפסיכואנליטית אין מספיק התייחסות למטופל כאל אדם שהוא גוף, לעומת ההתייחסות לתוכן המילולי. ברור שכל אנליטיקאי מסתכל על המטופל שלו- אך נראה כי ברוב המקרים אין בכך כל תרומה לטיפול. גם Stone (2006) טוען כי למרות ההכרה בחשיבות ההתנהגויות הלא-מילוליות במצב האנליטי, הן מקבלות תשומת לב מועטה יחסית בהדרכה ובתוכניות להכשרת מטפלים.

למרות טענות אלה, נראה כי תאורטיקנים שונים דווקא התייחסו לנושא זה. רוזנהיים (1990) כותב כי שילוב בין תוכן דברי המטופל לצורת אמירתם הוא מהותי, על מנת לקבל ביטוי מלא של ההתרחשות הפנימית: העיתוי, שפת הגוף, טון הדיבור, הבעת הפנים, כל אלה עשויים לחשוף הרבה מעבר למה שנחשף בסיפור הפורמאלי, ולהוות, מה שהוא מכנה 'דרך המלך להבנת טבעו האותנטי של ה'מה'', מאחר וה'איך' נתון פחות ניתן לצנזור והסוואה.

גם בולס (2000) מתייחס לכך דרך דוגמאות של מטופלים שאופן הביטוי שלהם נראה מנותק, מאחר והם משתמשים רק בערוצי הביטוי המילוליים, ודבריהם אינם ניזונים מן הנוכחות החושית. לדבריו דיבור שאינו קשור לגוף מתנוון, נעשה מזויף וחסר משקל.

גישה נוספת שמוקד ההתעניינות המרכזי שלה הוא ה'איך' ולא ה'מה' הינה הגשטלט, הגורסת כי האני הוא גופני לא פחות ממחשבתי. המציאות הגופנית הינה החוויה הראשונית ביותר של האדם, וככל שהוא מרחיק עצמו ממציאות זו כך הוא מאבד קשר ושליטה על חייו. בגשטלט המטרה היא לנכס מחדש את החלקים הגופניים-תחושתיים-רגשיים שהופקעו מאתנו במהלך ההתבגרות, ולהתייחס לאדם על כל היבטיו כישות גופנית-נפשית (Kepner, 1993) .

לסיכום, נראה כי בעבר התפיסה הרווחת היתה כי השינוי אצל המטופל נגרם כתוצאה מהדיאלוג המילולי, מה שמנע מהמטפלים להתבונן בתקשורת הלא מילולית בטיפול. כיום, הגישה הרווחת מתייחסת למכלול אופני ההבעה הבאים לידי ביטוי בחדר (Dosamants-Alperson,1987). עם זאת, מאחר וההכשרה הניתנת למטפלים הינה עדיין ברובה מוכוונת-דיבור, לא תמיד ברורות דרכי העבודה עם אינפורמציה משמעותית זו.

רשימה ביביליוגרפית:

בולס, כ. (2000). צלו של האובייקט: פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב. תל אביב: הוצאת דביר.

ויניקוט, ד.ו. (2009). התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכו-סומה. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: הוצאת עם עובד

חודורוב, ג'. (1994). תרפייה במחול ופסיכולוגיה של המעמקים – הדמיון המניע. קריית ביאליק: הוצאת עח.

יונג, ק.ג. (1989). האני והלא-מודע. תל אביב: הוצאת דביר.

מיטשל, ס.א. ובלאק, מ.ג. (2006). פרויד ומעבר לו- תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. ישראל: תולעת ספרים.

מיטשל, ס.א. (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל אביב: תולעת ספרים.

מקדוגל, ג'. (1998). תיאטרוני הגוף. תל אביב: הוצאת דביר.

פדרמן, ד. (2001). הגוף הזוכר (ואינו סולח). בתוך: 'מחול עכשיו- כתב עת למחול', גיליון 4, 64-67. תל אביב: הוצאת סטימצקי.

פרויד, ז. (2002). על פתיחת הטיפול. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: הוצאת עם עובד.

פרויד, ז. (2002). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: הוצאת עם עובד.

פרויד, ז. (2007). פירוש החלום. תל אביב: הוצאת עם עובד.

קלנר, נ. (2009). דבשת הגמל. מושב בן שמן: מודן הוצאה לאור.

רוזנהיים, א. (1990). המטופל משדר. בתוך: אדם נפגש עם עצמו: פסיכותרפיה- החוויה ותהליכיה. ירושלים: הוצאת שוקן. 61-77

Dosamantes-Alperson, E. (1987). Transference and countertransference issues in movement psychotherapy. In: The Arts In Psychotherapy. 14, 209-214.

Jung, C.G. (1976). The transcendent function. In: The structure and dynamics of the psyche. Collected works. Penguin.

Kepner, J. (1993) The body and the disowned self In: Body process: working with the body in psychotherapy. San Francisco, California. 12-28.

.

Khan,. M.R. ( 1974). To hear with eyes: clinical notes on body as subject and object. In: The privacy of the self. New York: International Universities Press

Looker, T. (1998). Mama, why don't your feet touch the ground? In: Aron, L. & Anderson, F.S. (eds.) Relational perspectives on the body. , Hillsdale, London: The Analytic Press

Stone, M. (2006). The anakyst's body as tuning fork: embodied resonance in countertransference. Analytical Psychology Jurnal. 51, 109-124

Summers, R. F (2010). Psychodynamic therapy : a guide to evidence-based practice . New York: Guilford Publications.