על חמלה עצמית- פוסט ראשון בסדרה:

מחשבות על חמלה עצמית (פוסט ראשון בסדרה, שבסופו הנחיות למדיטציה):

יש לנו כבני אדם, כל מיני "באגים" מולדים שאנחנו צריכים להתמודד איתם. אם חושבים על זה, רק עצם עובדת החיים בתוך גוף שיש לו סוף- כבר היא מביאה אותנו למצב פרדוקסלי ודי מאתגר.

אחד הבאגים הטראגיים ביותר שאני נתקלת בהם שוב ושוב אצלי ואצל אחרים (ואני לא יודעת אם הוא מולד או חברתי או גם וגם), הוא שכשקשה לנו- אנחנו שופטים את זה. כך שאם לא מספיק הכאב שאנחנו חווים באותו רגע- אנחנו מוסיפים על גביו- התנגדות, בהלה, שיפוט, כעס, קנאה, בושה, אשמה ותבלינים אחרים. כל אחד והמתכון הייחודי שלו.

אבסורד נוסף הוא שברגע שאנחנו מבינים שזה מה שאנחנו עושים- נפתח מעגל שני של שיפוט על כך שאני מגיב/ה באופן הזה ואיך לעזאזל, אחרי כל מה שאני כבר יודע/ת, אני שוב נופל/ת למלכודת הזו של ההחרפה ומוסיפ/ה לעצמי עוד ועוד מצוקה...

למה כל כך קשה לנו להיות עם הכאב החי, המבעבע בתוכנו? למה כל כך מהר אנחנו עולים לראש, או בורחים להתנהגויות מפצות או נכנסים למאבקים שהם כדורי שלג קטנים שהולכים ומתעצמים (סליחה על הדימוי השחוק)?

לפעמים נדמה לי שלחוות את הרגש האותנטי בזמן הווה, לעשות לו מקום ולתת לו לחיות - זו אחת המשימות ההתפתחותיות שלנו כבני אנוש, הלכודים איפשהו על התווך שבין גוף לרוח.

מצרפת הקלטה של הנחיות לעבודה עם רגשות קשים, ברוח תרגול המיינדפולנס והחמלה העצמית. היו לא מעט א/נשים שאמרו לי שהן נתנו להם כוח והשראה, אז למה לא לתת להן להגיע לעוד לבבות...?

https://www.youtube.com/watch?v=RzYClzcIZNs